בן שרה ואשר. גדל והתחנך בחולון. בינקותו שנה נפטר אביו ממחלת הסרטן, אך ביום הולדתו הראשון קיבל מתנה מיוחדת בדמות אחותו אושרת, שנולדה והצטרפה למשפחה. סבתא רחל הושמנד ז"ל טיפלה באבי במסירות, ואליה היה קשור במיוחד. אבי החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "שפרינצק" והמשיכם בבית-הספר התיכון המקיף על שם מיטרני, שם למד במגמת תכנות. עוד בהיותו ילד צעיר התגלה במלוא כישוריו ופיקחותו ונרשם לחוגי העשרה שנועדו לילדים מחוננים. אהבתו הגדולה ביותר היתה מחשבים ובתחום זה אף הרים תרומה אישית - ללא ידיעת אדם - כשעזר באחזקת המחשבים ב"מרכז השאנטי". אהבת האדם ויכולת הנתינה היו מתכונותיו המרכזיות של אבי. בכל אשר פנה הציע את עזרתו, ועל אחת כמה וכמה סייע למשפחתו והיה עמוד התווך שלה. "צדיק אמיתי". אמו נהגה להתייעץ עימו על כל צעד שעמדה לעשות ואת ימי השבת היה מבלה אצל סבתו בקריית שלום ומארח לה לחברה. אבי גדל ובגר והיה לנער חכם, צנוע ובעל חוש הומור מפותח וייחודי. מוחו תמיד הגה רעיונות חדשים, המצאות וחידושים, לרגע לא קפא על שמריו, לא נח ולא שקט. איש שלום, נהג בתבונה והיווה מעין 'גורו' לכל האנשים שנהו אחריו. בחודש מרס 1991 התגייס אבי לצה"ל והוצב בחיל התותחנים. לאחר הטירונות נשלח למחנה שבטה-שיזפון שם שימש ככוון. הודות לנתוניו הגבוהים נשלח לקורס קצינים ומשסיימו בהצלחה החל לשרת כעוזר קצין השלישות בגדוד "מורן". בחודש מרס 1994 החל את שירות הקבע ובתום השנה הזו התנדב לשנת קבע נוספת. בתפקידו האחרון שימש כקצין שלישות והגיע עד דרגת סגן. אבי השתחרר באפריל 1995 ונסע למזרח הרחוק. הוא ערך מסע בן חצי שנה לערך, שבמהלכו ביקר בנפאל, הודו, תאילנד, וייטנאם, הונג קונג וסינגפור. כשחזר נרשם ללימודי מחשבים במכון הטכנולוגי בחולון, ובמשך שנתיים למד תכנות. לאחר שסירבו להבטיח לו כי יקבל תואר מהנדס, החליט להמשיך ללמוד באופן עצמאי. בתקופת היותו סטודנט ועד יום מותו עבד בחברת "פלאפון" וכתב עבורה תוכנות רבות. הוא אהב מאוד את עבודתו ואת צוות העובדים ותיאר את עבודתו כ"בילוי". מכריו ניבאו לו גדולות ונצורות בתחום המחשבים ולא מן הנמנע שהיה הופך להיות ביל גייטס השני... במהלך השנים שירת אבי פעמים רבות במילואים. בסוף חודש יוני 2000 התייצב לשירות מילואים נוסף, אך משירות זה לא שב. אבי נפל בעת שירותו. בן 28 היה בנופלו והניח אחריו אם ואחות. אבי הותיר רשת משפחתית ענפה, האבלה על לכתו ומתקשה להשלים עם אובדנו. "כולנו - דודים, דודות ובני דודים - מרגישים בחסרונו, ואין יום, שעה או שנייה שאיננו חושבים עליו"
